hamburger magGlass
xmenuclose

תגיות

22.06.2017

מקרון הפרא | שירלי אהרון, טור אורח

יש פעמים ראשונות שלא שוכחים.
כמו את הפעם ההיא, ב-1978 בקולנוע "אורן" על מושב עץ מתקפל, שחייתי ונשמתי נשימות קצרות בשחור לבן את החיים בלונדון האפורה והמנוכרת של 1910 עד שג'ולי אנדרוז, היא מרי פופינס, במחי נקישת אצבעות ומטריה החזירה את הצבע בצבעי גיר ללחיי.
או כמו לפלס את דרכי בפקקים של דרום תל אביב המיוזעת והמפויחת, מגששת בציות עיוור אחר הוראותיו של הסלולרי שנפל אל מתחת למושב הנהג באחת מפניות הפרסה, ואז לטפס בסיזיפיות במעלה ספירלה אינסופית של חניון מבנה תעשיה אפור סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב, בלי להבין לאן ולמה, ובעיקר בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה באמצע היום.
ואז… "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושי"

לפתוח את דלת הקסמים, ולגלות שיש מקומות כאלה שיכולים להפוך ברגע נשימות אפורות ודביקות לחוויית גוף ונפש על המרפסת שבה צמחי תבלין ופסיפס גגות משמשים תפאורה מושלמת למקום בו "גרים" יאיר ואלי, שני אנשים שיודעים לשמש לי לפה ולהפיח חיים וצבע במילות עפרונות מקלדת העופרת שלי.

אחרי אותה פעם ראשונה, שפגשתי את אלי ויאיר במטבח הקסמים, הגיעו גם הפעם השנייה והשלישית והרביעית, ובכל פעם מצגות ממצאי מחקר חווית משתמש של תעשיית המזון הפכו במטבח הזה לחוויה סנסורית רגשית של טעמים ומרקמים וריחות, ובעיקר צרכים ורגשות ויצרים.
ואני כמו אם פונדקאית גאה, הרגשתי לראשונה ובשנייה ובשלישית בחיי שהילד הזה הוא אני.
ואז הגיעה ההצעה – להתארח בבלוג.
ואני? עדיין הולכת שם על קצות האצבעות, כמו ילדה ששתתה בלי רשות מבקבוק שהיה כתוב עליו "שתי אותי" והצליחה להתפלח למסיבה של הכובען המשוגע ומפחדת שהנה, ממש בעוד שניה, היא תתכווץ או תגדל או פשוט שוב לא תתאים.

כי אם יש משהו שהייתי בטוחה שלעולם לא קורה ליאיר ואלי זה שהם שוכחים לציית להוראות, או מפספסים פניה והסלולרי שלהם נופל מתחת למושב הנהג, או פותחים את התנור לפני הזמן והסופלה שלהם נופל, או שפשוט לא טוחנים את השקדים שלהם מספיק והמקרון שלהם יוצא דביק כבד וכל כך לא אצילי.

ואני כל כך רציתי בדיוק את זה. את היכולת הזאת לעשות פעם אחת עם לירי שלי, בת ה-12, מקרון אמיתי.
כזה שיהפוך את כל מי שמחזיק בו, ברגע אחד, מאיכר עב קרסוליים לאריסטוקרט עם אצבעות דקות וארוכות של פסנתרן חיוור.
מקרון שמעביר מימד ומצב את כל מי שרק מביט בו בעיניים בורקות מבעד לוויטרינת המתוקים, ושוקל בזהירות באיזה טעם לבחור כאילו בחר מילים להציע נישואין.

וזה למה? כי אחרי שנים של מחקר בהן מיפיתי את הצרכים הסנסוריים הרגשיים העומדים מאחורי מזונות שונים שגורמים לנו להתנהג שונה ולהרגיש שונה, לא רק בגלל הטעם שלהם אלא בזכות המרקם והאופן שהם מעבירים את הגוף שלנו ממצב אחד למצב אחר; אחרי כל השנים האלו לא הצלחתי אני, ולו פעם אחת, להתגבר על ה"יד" של המבשלת הזקנה שחיה בתוכי ופשוט לציית להוראות כדי להכין עם בת ה-12 הפרפקציוניסטית שלי מקרון מושלם.  אותה עוגייה שזכתה לסגידה לא פרופורציונאלית (שיהיו מי שיגידו שמבלי להבין למה).

זהו. שהלמה הזה, הלמה הזה, הוא כל מה שאני אמורה לדעת לעשות, או יותר נכון – להגדיר בתיאוריה.
להסביר איך עוגייה יכולה לגרום לשחקנית כדורעף חופים רחבת אגן לנשום לרגע דרך נחיריים עדינים כמו הנסיכה-על-עדשה, לאחוז אותה בשתי אצבעות, לבקע בשיניים צחורות את הקרום הפריך והמתפצח, להיזהר מנגיעת שן בשן, להתמסר לרכות ולאפשר לה להימס בפה כאילו לא הייתה עוגייה כשרה לפסח אלא פרלין יקר ונימוח.
כמו במבה. כן, במבה. אותה במבה שאין-אין-אין כמוה. החטיף שהפך בשנים האחרונות לחלק מהחיים שלי בניסיון להבין בכל פעם קצת יותר מה הוא עושה לאנשים בלב ובגוף וגורם להם להרגיש, ומה צריך לשמור ולשמר כדי שימשיך לעשות בדיוק את מה שהוא עושה.

אבל פרפקציוניזם, חברים, זאת כנראה מחלה מדבקת. במיוחד כשהיא מגיעה עם אימפולסיביות ויצירתיות.
וכך מצאתי את עצמי מנסה להסביר לעצמי איך יתכן שאשה, בת 45 עוד מעט, לא מסוגלת להשלים עם העובדה שלידיים שלה יש רצונות משלהן במטבח ושככל הנראה אפייה, על הדיוק, הציות והאיפוק הכרוכים בה, פשוט לא מתאימה לאישיות שלה. והנה אנחנו שתינו, אמא ובת, במטבח הקסמים, מפקידות את עצמינו בידיהם של אלי ויאיר, מנסות לעשות את מה שלא הצלחנו בבית. ללמד אותה איך לאלף את מקרון הפרא, ליהנות מתהליך איטי ומתמשך (כי אין דבר שיכול לרצון אמיתי) ובו בזמן לשחרר אותי מהצורך להשתנות ופשוט לעשות את זה בדרך שלי.
כי מאחורי כל סיפור על אם ובת ועל מקרון ופרא, יש סיפור אחר – על קבלה עצמית ועל היכולת לשחרר ולקבל. על היכולת ללמוד להבחין מתי להתאים את קצב הגוף לקצב הרכיבה, להתמסר לתהליך ולא להתנגד לו עד שהופכים לסוס בכבודו ובעצמו, ובו בזמן לא לנסות לאכוף את זנב הסוס כי ייעודו להתנוסס ברוח.

והנה היא, הבת שלי, הילד הזה שהוא אני, יכולה!
יכולה להיות היא יפה ומושלמת ופראית ולהיווכח איך גם במטבח הקסמים, השלמות עוברת דרך הניסיון והתהייה והטעיה. והנה מגש מקרונים שלם, אבל רחוק מלהיות מושלם, הולך למקום אליו הולכים מקרונים לא מושלמים ומפנה מקום לסיבוב שני. כי כשרוצים משהו באמת, גם כשהוא מנוגד לאוטומטים שלנו, יכולים.
ואני, לעומתה, מתמסרת לחוויה ולומדת ללכת עם היד הזאת שהובילה אותי לא רע בכמה דרכים בעבר, מתענגת על העשייה והחוויה, ולומדת איך מקרון יכול להיות עוד הרבה דברים מלבד מושלם או אפוי בתנור או חם.

וכך, כתף אל כתף, התהוו שני תהליכים מקבילים שלא נפגשו מעולם והקטנה כבר מקפלת חלבונים אל תוך עצמם, ולומדת את הדבר האחד שמעולם לא היה לי ללמד אותה – לחכות.
כי מי שבאמת רוצה מקרון אמיתי, צריך לפתח סבלנות של אם. סבלנות מהסוג שמעולם לא ידעתי איך לתת לה השראה.

ואני? אני כבר שומטת קבוצות של מרנג אל תוך העשן המתהבל מתוך הקערה של יאיר, כאילו הייתי מכשפה זקנה המנסה לעקור כישוף של אהבה מליבה של ביתה היפה והצעירה מידי. והעשן, במקום להיות חם ומנחם, הוא קר וצורב ועושה בי את חסד מרי פופינס בילדים אפורים מידי, ומשחרר אותי מהניסיון להפוך להיות משהו שכבר לא אהיה לעולם – מושלמת בשבילה.

שירלי אהרון – חברה טובה, אמא של לירי, חוקרת איכותנית ואתנוגרפית. מתמחה בצרכים סנסוריים רגשיים והתנהגות צרכנים. משלבת ידע רב תחומי מעולמות המחקר העיצוב, והתקשורת במטרה לדייק תהליכי פיתוח חדשנות.

למתכון המקרון >>> ליחצו כאן

 

 

 

שתף:
Google+

3 תגובות ל“מקרון הפרא | שירלי אהרון, טור אורח”

השאירו תגובה

אנא מלא/י את הטופס וניצור איתך קשר בהקדם

captcha
* שדה חובה

לקבלת דיוור
אנא מלא/י את הטופס

captcha
* שדה חובה