hamburger magGlass
xmenuclose

תגיות

23.05.2017

עד העונג הבא

במפגש שנערך בבית-הספר לקונדיטוריה ‘אסטלה’, תוך שאנחנו מכרסמים כדורי ג’לטין בסירופ סוכר חום שהכין שף שגרירות יפן בישראל, ומדמיינים את עצמנו יפנים למהדרין, הציע גל להגיע אלינו לסטודיו FeinCook ולערוך סדנה שתציג בפני ילידי הלבנט מה בעצם אוכלים היפנים בבית.

אז מסתבר שסושי הם לא אוכלים.
בבית, הכוונה.
הם לא אוכלים סושי בבית.
הם כן אוכלים דברים נהדרים, חלקם מוזרים ואחרים לגמרי ממה שהורגלנו להכיר ולחשוב עליו כמטבח יפני.
וכאן מתחיל מסע הרפתקאות שמוביל גל.

“ומי זה גל?” אתם שואלים את עצמכם בלחש.
ובכן, את הבלוג המרתק פתיתים’ אתם מכירים?
אם כן, וודאי תשמחו לגלות שגל ממליה הוא אדון ‘פתיתים’ בכבודו ובעצמו.
אם טרם יצא לכם להכיר את הבלוג, אנו מזמינים אתכם להעיף מבט ולהתענג.
ולאחר שחיברנו עבורכם אחת ועוד אחת, אנו מזמינים אתכם לקרוא עוד ולהכיר את האיש והכישרון.

גל נולד וגדל ברמת-גן, “העיר האפורה”, כפי שהוא מתאר אותה.
“חזרתי אליה אחרי סיבוב בכמה ערים ומושבים בארץ ועד היום יש לי איתה יחסי אהבה-שנאה. לא למדתי שום דבר פורמלי, אין לי אפילו תעודת בגרות. מה שמניע אותי זו הסקרנות, וכשמשהו מעניין אותי אני צולל פנימה ולומד אותו עד שמגיע משהו אחר ומדגדג.”

“השתחררתי מהצבא בדיוק ביום שבו באג 2000 היה אמור להשמיד אותנו, כפי שבישרו אז כותרות העיתונים המאיימות. דווקא כותרת אחרת, שנדחקה לעמודים הפנימיים בעיתון, שבתה את תשומת ליבי וסיפרה על טכנולוגיית הפלאש שעתידה לשנות את האינטרנט וידיעה זו נשמעה לי חיובית ומסקרנת יותר מבאג ההשמדה. כחייל משוחרר מצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי, אז קניתי מחשב ובדקתי במה מדובר. תוך כמה חודשים השתלטתי על התוכנה והצטרפתי לחברת סטארט-אפ במשרת חלומות כמעצב משחקים. משם התגלגלתי לעיצוב אינטראקטיבי ולעבודה בקבוצת הפרסום פובליסיס. כיום אני עובד בחברת הפרסום ‘באומן-בר-ריבנאי’ בה אני משמש כארט-דירקטור ויועץ לחוויית שימוש.”

“אני מוצא שהדרך שבה עיצוב יכול ליצור אצל משתמשים מוטיבציה לפעול, ולהפוך מוצר יבש למהנה, מרתקת אותי. זה היה הדלק שלי ביצירת משחקים וזה מה שמעניין אותי בעבודתי הנוכחית, ובאופן טבעי זולג גם אל שאר התחביבים שלי כמו הבלוג והבישול.”

כיצד בעצם נולד הבלוג “פתיתים”?

“תמיד אהבתי לשחק במטבח, ובמקביל התחלתי להתעניין בצילום. הרגיש לי טבעי לשלב את שתי האהבות האלו ולשתף את העולם במה שאני עושה. הייתי ‘קלולס’ גמור ופתחתי את הבלוג בלי להבין בזה יותר מדי. העליתי את המתכונים שהכרתי, ואחרי שנה מחקתי כמעט הכל, זה הרגיש לי רנדומלי ולא מגובש.”

“עם הזמן הבנתי שהכי עושה לי כיף זה ללמוד דברים חדשים, והתמקדתי רק בזה. הבלוג קיבל את האופי שלי. הוא הרפתקני, שובב, ומביא משהו אחר מהמקום החקרן והלא מקצועי. לשמחתי התגבש סביבו קהל גרעיני שנהנה מזה ממש כמוני.”

“אין לי שיקולי עריכה או צורך לרצות קהל. אני מעלה לבלוג רק את מה שמעניין אותי באופן אישי. לפעמים אלו מתכונים שלא יהיו טעימים לכולם, או כאלו שאני יודע שכמעט אף אחד לא יכין. לא תמצאו אצלי עוגות דבש בראש השנה, כי האינטרנט מפוצץ בהם. אני יותר מתרגש מביסק סרטנים ושוקולד לבן, סלט משמשים ומרציפן, או מרקי סטודנטים מופלאים שעושים מקופסאות שימורים.

כדי לתת מושג אציין שהפוסט הנקרא ביותר עד היום בבלוג הוא מרק הערמונים שאני גאה בו מאד, מיד אחריו הפוסט עם המדוזה שבישלתי כקוריוז, ופוסט המתיחה לאחד באפריל שהסביר איך להכין קוביות קרח. התגובות שם קורעות.”

ומאין באים הרעיונות למתכונים? מהם מקורות ההשראה שלך?

“אחד המקורות העיקריים הם הטיולים שאני עורך עם קבוצת חברים למדינות אחרות. אנחנו מסמנים יעדים שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר, כמו טיוואן, קוריאה, יפן, פולין או רוסיה, ויוצאים לדרך במטרה ללכת בהם לאיבוד. מכל מקום כזה אני כותב בלוג יומן-מסע ומתמקד באוכל רחוב. לפני שנה ליוויתי צילומים לסדרת רשת על יוגורט עם השף מושיק רוט, וגם אותה תיעדתי בבלוג ייעודי.
כל טיול כזה טוען אותי בחוויות, וזה מגיע לכל תחום בחיים. לעבודה, למחשבות הנודדות וגם למטבח.” 

האם השתעשעת פעם עם הרעיון להפוך את אהבתך למטבח למקצוע?

“בישול זה תחביב, ואני שומר אותו כזה. בגיל צעיר עשיתי בחירה שאני שמח עליה עד היום, הבנתי שעיצוב כמקצוע יכול להחזיק בישול כתחביב, אבל לא להפך. בערב וסופי שבוע אני מבלה במטבח וזו תרפיה. אין יום שאני לא מפנטז על מסעדה קטנה משלי עם 4 שולחנות, תפריט בכתב יד ודו״ח מהעירייה על החלון. אז אני נשאר ריאלי.”

 

מתי נולדה אהבתך ליפן ולבישול יפני?

“אחרי הטיול השני ליפן הרגשתי שהפער גדול ואני לא מצליח להתקרב כמו שרציתי. הבנתי שהגשר הטוב ביותר יהיה דרך השפה, ואחרי שנתיים של לימודים בארץ, נסעתי ללמוד לתקופה קצרה ביפן.
כשחיפשתי איפה לגור, כמעט שבחרתי במעונות סטודנטים, אבל אז קראתי על אופציה מעניינת- home stay- לגור אצל משפחה מארחת. זה היה מפחיד, אבל החלטתי שבשביל החוויה אני חייב להמר על כל הקופה. הגורל שלי הפגיש אותי עם גברת יפנית, שפית בעברה, שגרה לבדה וחיפשה חברה. ביחד יצאנו לקניות, למסעדות, והעברנו זמן רב בשיחות על אוכל. היא התלהבה מהסקרנות והידע שלי, והפגישה אותי עם כל מיני חברים ובני משפחה, למדתי המון בתקופה קצרה. זו הנקודה שבה שתי האהבות התאחדו והתחלתי ללמוד באובססיביות על הבישול היפני הביתי.”

ומה מקור המשיכה שלך לאוכל הרחוב והאוכל הביתי היפני?

“עולם הקולינריה היפני מתפצל לשניים. הגבוה- זה שפונה למוח, מחדש ומשחק בחושים, והבסיסי- זה שפונה ללשון ולבטן ועונה על הצורך לשבוע. אוכל רחוב ואוכל ביתי שייכים במובהק לצד הבסיסי של המשוואה. בבית וברחוב היפנים לא מנסים להפתיע או להיות יצירתיים על חשבון הטעם. שם הם מקפידים לבשל טעים, נגיש וברור. בנוסף לפן הבסיסי הפונקציונלי של אוכל הרחוב, הוא מקיים בתוכו גם ערכים כמו אסתטיקה, מחויבות ואחריות לתוצר. זו טריטוריה שאין בה כמעט טרנדים אלא בסיס ברור שאנשים חוזרים אליו מדי יום. המסירות של הטבחים למאכל ספציפי והדיוק שלו במשך עשרות שנים מרתקים אותי.”

 

כיצד תגדיר את טעמך האישי באוכל?

“אני פתוח מאד ואכלתי את הדברים המוזרים ביותר שאפשר לחשוב עליהם. סביח זו אהבת אמת, והדבר היחיד אני לא מסוגל לאכול זה קטשופ, הוא השטן. המטבח האהוב עלי הוא המקומי שלנו. עגבניה היא הלב הפועם ושמן זית הוא הדם שזורם בו. המטבח היפני שנכנס לחיי בשנים האחרונות תפס מקום גדול ומכובד ואני מתמרן בין שני אלו, אבל אף פעם לא מערבב. בתקופה האחרונה אני נוטה לבישול בריא וטבעוני, כי זה מרגיש לי נכון מבחינות רבות, ומבשל לקבוצת חברים מצומצמת שגם הם לא בררנים גדולים.”

“אני נהנה לחפש ולמצוא מקומות חדשים וקטנים שאפשר למצוא בהם מוצרים מיוחדים ואיכותיים.
ב’מזון רמה’ ברמת-גן אני קונה קטניות, תבלינים ואגוזים. זו חנות של משפחה פרסית מבוגרת. פינה שנראה כאילו הקפיאו בזמן. בית הקולנוע רמה שממול הפסיק לפעול מזמן, והחנות יושבת על תהום החפירות של הרכבת הקלה בז׳בוטינסקי, כך שזרם המבקרים עצר ולעיתים נראה לי שאני היחיד שקונה שם. ממליץ לקפוץ, להכיר ולתמוך בחנות מהזן הישן.
‘מיי דלי’ היא מעדנייה שהיא גן-עדן סודי ברחוב הרצל ברמת גן. מסוג המקומות שאפילו בצרפת לא תמצא מקבילה אליה במבחר איכותי ומסחרר. חמאת הכמהין שלהם הורסת.

‘Go japan’ בהוד-השרון היא בין התגליות האחרונות שגילתי. חנות קטנה וצנועה שמוכרת מוצרים עבור הקהילה היפנית. יש שם נאטו, אטריות, טופו טרי ביצור מסורתי וכל מוצרי הבסיס.”

 

מסתבר, אם כן, שאפשר למצוא חומרי גלם יפנים מיוחדים ואיכותיים בארץ?

“אמנם לא הכל, אבל בהחלט מגוון נאה. לכן חשבתי שזו תהיה הזדמנות נהדרת להציג עוד גוונים של המטבח הזה, המציע הרבה מעבר לאייקונים הפופולריים שאנחנו מכירים.
להציג בעיקר את אוכל הרחוב והאוכל הביתי, את מה שיפנים אוכלים ביום-יום ועבורנו במערב עבר עד היום מתחת לרדאר.
אני מרגיש כמו שגריר של האוכל היפני. כששואלים אותי איך היה ביפן ואם כל היום אכלתי סושי, אני מספר שהיו שבועות רצופים שאפילו לא נגעתי בו.
אחרי מספר סדנאות מרתקות שבהן נכחתי כצופה בסטודיו FeinCook, הרגשתי שהגיע הזמן לעבור לצד השני של הדלפק בסטודיו ולספר, למי שסקרן כמוני ללמוד, על המטבח הביתי ואוכל הרחוב היפני האותנטי.”

ואז באת ובישלת אתנו לקראת הסדנה. איך היה?

לונה-פארק. נשלפתי מהמקום החובבני שלי ישר לחדר מנועים מקצועי. מוקף בשפים מרוכזים ששוקלים ומודדים דברים כמו במעבדה. אפילו קיבלתי סינר. מי היה מאמין.
הכנו מגוון מנות, טעמנו, תיקנו ובנינו תפריט מייצג של המטבח היפני הביתי שמלווה את יומו של יפני ממוצע החל מארוחת הבוקר, דרך הצהרים, חטיף תה של ארבע ועד לארוחת ערב.
היו לנו שני עקרונות מנחים חשובים- כל הרכיבים והמנות יהיו אותנטיים ונאמנים למקור, וכל המתכונים יהיו ניתנים לשחזור במטבח הביתי הישראלי עם חומרי גלם שניתן להשיג כיום בישראל.
כשמיכל שלחה לי הודעת טקסט באותו בלילה שהיא הכינה שוב את אחת המנות לארוחת ערב הבנתי שגם הולך להיות טעים.

ואכן, טעים זה היה בהחלט, ואנחנו מצפים בהתרגשות גדולה לסדנה.

אנו מזמינים אתכם להירשם לסדנה בלחיצה על הקישור : https://goo.gl/CLb70T

ולמתכון Chawanmushi שהכין גל, לחצו פה ותיהנו.

בתאבון 🙂

 

שתף:
Google+

2 תגובות ל“עד העונג הבא”

  1. זה נשמע מאוד מסקרן ועושה לי חשק, מקווה שתהיה עוד הזדמנות למי שלא יכול בתאריך הנוכחי.

השאירו תגובה

אנא מלא/י את הטופס וניצור איתך קשר בהקדם

captcha
* שדה חובה

לקבלת דיוור
אנא מלא/י את הטופס

captcha
* שדה חובה